שי נ' פרקליטות מחוז ת"א - פלילי

פסק דין

זהו ערעור על החלטתו של בית משפט השלום לתעבורה בת"א (כב' השופט ע' נהרי) שבה נדחתה בקשתו של המערער לביטול פסק דין שניתן בהעדרו.

המדובר בדו"ח שנמסר לידיו של המערער ובו נטען כי נהג במהירות של 162 קמ"ש, מקום בו המהירות המותרת היא 90 קמ"ש.

המערער התייצב למועד ההקראה ביום 31/7/08 וכפר במיוחס לו באופן כללי, כשהוא מודה בנהיגה במקום ובזמן. בית המשפט דחה את הדיון לשמיעת ראיות ליום 6/7/09, קרי כשנה ממועד ההקראה. במועד זה לא התייצב המערער לדיון ובית המשפט המתין לו, כמו גם עד התביעה. מתוקף סמכותו עפ"י סעיף 240(2) לחסד"פ (נוסח משולב) ראה את אי התייצבותו של המערער כהודאה בעבירה והרשיע אותו במיוחס לו בכתב האישום.

לאחר שנשמעו טיעוניו של התובע לעונש, ועל פי סמכותו שבחוק גזר בית המשפט את דינו בהעדרו ןהטיל עליו קנס בסך 1,800 ₪, 8 חודשי פסילה בפועל ללא קיזוז הפסילה המינהלית וכן 5 חודשי פסילה על תנאי.

לטענת המערער, לא התייצב לדיון משום ששכח או ליתר הדיוק – איבד את מכשיר הפלאפון שלו שבו רשם בזמנו את מועד הדיון. יצוין כבר כי זו רק אחת הטענות שהעלה המערער לאי התייצבותו, כפי שעולה מהבקשה שהוגשה לבית משפט קמא (ראו סעיפים 3 עד 9 לבקשה).

לטענת בא כוחו היום, שגה בית משפט קמא מש"העניש" את המערער בגין רשלנות או טעות שעשה והטיל עליו עונש מחמיר ביותר. לטענתו, המערער כפר בעבירה שיוחסה לו ולא בכדי. בדבריו היום העלה טענה בקשר לכיולו של המכשיר שבו נמדדה מהירות נסיעתו של המערער, טענה שכבר יש לומר שלא נשמעה עד רגע זה ולא הוזכרה כלל בעבר. בית משפט קמא, כך נטען, בא חשבון עם המערער מתוך כעס על מהירות הנסיעה כעולה מכתב האישום, הגם שכאמור לא נשמעו ראיות בקשר לכך והמערער כפר בה. לדברי ב"כ המערער, אין מדובר בעבירה של מה בכך, המערער כבר ריצה שלושה וחצי חודשי פסילה וראוי להסתפק בפסילה זו ולהחזיר את הדיון לבית משפט קמא כדי שיינתן לו יומו בבית המשפט.

ב"כ המערער הפנה לע"פ 1632/95 משולם ואח' נ' מ"י, באשר לזכותו של נאשם להיות נוכח במשפטו, שהיא, כפי ששם נקבע, זכות יסוד. בית משפט קמא לא איפשר למערער לקבל את יומו בבית המשפט וכל זאת בשל טעות גרידא שעל כן עותר כי התיק יוחזר לבית משפט קמא לדיון לגופו.

ב"כ המדינה סבורה כי יש לדחות את הערעור. המערער ידע על מועד הדיון שנקבע וגם אם הדעת איננה נוחה מקביעת מועד לשמיעת ראיות לתקופה כה ממושכת, מחובתו של המערער היה לזכור את המועד ולהתייצב. אי התייצבות בגין רשלנות וגם אם מדובר ברשלנות בתום לב, איננה מצדיקה החזרת התיק לבית משפט קמא. לעניין עיוות הדין שנגרם לטענת ב"כ המערער, גם טענה זו יש לדחות. בבקשתו לביטול פסק הדין לא פירט כלל המערער מהן עילות כפירתו, לבד מכפירה כללית בעלמא. עוד מציינת היא כי גם במועד ההקראה בבית משפט קמא, הסתפק באמירה כי הוא כופר מבלי לפרט כלל את מהות כפירתו.

ביצוע "מקצה שיפורים" בהודעת ערעור שגם היא כוללת טענה בעלמא ללא כל בסיס ראייתי, ובוודאי טענה חדשה בדיון בערעור גופו, אינה מצדיקה התייחסות. מה עוד שאם מדובר על טענה בדבר האמור בחלקו האחורי של דו"ח התנועה (הטענה שעלתה היום לראשונה בפניי), הרי חלקו זה של הדו"ח היה בידי המערער מרגע שנעצר בגין ביצוע העבירה אולם עד לרגע זה לא טען דבר בקשר לכך, לא בבית משפט קמא מלכתחילה, לא בבקשתו לביטול פסק הדין שניתן בהעדרו ואף לא בהודעת הערעור הכתובה.

לעניין העונש, לטענת ב"כ המדינה אין להתערב בו, שכן אין מדובר בעונש החורג ממתחם הסבירות. המדובר בעבירה חמורה ביותר, נהיגה במהירות העולה כמעט פי 2 מהמותר. למערער 30 עבירות קודמות, ביניהן עבירות בטיחותיות ממשיות, שעל כן אין כל עילה להתערבות.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי במסמכים שהוגשו, בפסיקה ובגיליון הרשעותיו הקודמות של המערער, או שמא לומר בחוברת הרשעותיו הקודמות של המערער, דעתי היא כי יש לדחות את הערעור.

הלכה פסוקה היא כי רשלנות בהתייצבות לדיון ואפילו טעות בתום לב, אין בה כדי להצדיק אי התייצבותו של מי שהוזמן לדיון בבית משפט (ראו רע"פ 4549/02, 9142/02 סוריה איטליא נ' מ"י (לא פורסם, 2.10.03 ) וכן רע"פ 4958/07 רוטמן נ' מ"י (לא פורסם, 5.9.07) ועוד.

המערער ידע על מועד הדיון, שכן בית המשפט קמא הודיע לו עליו בנוכחותו בבית המשפט. אמנם הדעת איננה נוחה מכך כי בית משפט קמא דחה את שמיעת הראיות בתיק זה, שאיננו תיק מסובך ואיננו דורש שמיעת עדים רבים, לתקופה של כשנה שלמה. גם עומס עבודה בבתי המשפט איננו יכול להצדיק דחייה כה ממושכת של תיק כה "קטן", גם אם חשוב וחיוני.

עם זאת, דחייה ממושכת שכזו איננה מצדיקה חוסר אחריות מצד המערער, אשר מעוניין היה כי דיונו יישמע, שכן כפר במיוחס לו, במיוחד כאשר אמנם מדובר בעבירה חמורה ביותר, של נהיגה במהירות מופרזת ביותר.

המערער התרשל והעלה טענות מטענות שונות בבקשתו לבית משפט קמא לביטול פסק הדין שניתן בהעדרו. אובדן מכשיר הפלאפון שלו, הוא רק האחרון שבהן, שלדבריו אירע "ימים ספורים" לפני מועד הדיון. כל יתר הטענות שהעלה, כמו תקופה קשה שעברה עליו, חובות כספיים, הורים מבוגרים, הכנסתו שירדה וההשפעה של כל אלה על מצבו הנפשי, כל אלה אינם משנים את העובדה החד משמעית כי האחריות היתה על המערער להתייצב לדיון שנקבע לצורך שמיעת טענותיו.

משבחר שלא להתייצב, מתוך רשלנות או טעות או כל סיבה אחרת דומה, אין לו להלין אלא על עצמו. יומו ניתן לו בבית המשפט אך הוא בחר שלא להתייצב אליו.

באשר לעניין עיוות הדין, סבורני כי גם טענה זו יש לדחות. המערער לא פירט ולו ברמז כל טענה באשר לסיבת כפירתו במיוחס לו, לא בעת ההקראה בפני בית משפט קמא, כשיכול היה לפרט כל שהיה ברצונו, וכאשר הדו"ח כולל חלקו האחורי נמצא בידיו. הוא לא פירט כל נימוק גם בבקשתו לביטול פסק הדין שניתן בהעדר, וגם לא בהודעת הערעור בפניי, הגם שבה לראשונה הוזכרו טענות שכאמור לא בא זיכרן קודם לכן אך גם הן מסתכמות בטענה כללית ללא כל אסמכתאות או ראיות. (ראו בעניין איטליא הנ"ל וכן בע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' שרון מנחם, טרם פורסם, 6.1.09).

צודקת ב"כ המדינה כי לא ניתן לבצע מקצה שיפורים במסגרת הטענות בשלב הערעור ולהעלות טענות שלא בא זכרן בפני בית משפט קמא. בוודאי שלא כאשר בסיס הטענה נסתר מניה וביה על ידי כך שהמערער ידע את הבסיס העובדתי לאמור באותה טענה עוד מיום קבלתו את הדו"ח לידיו.

גם לעניין הענישה, דעתי היא כי ככלל, אין כל מקום להתערב בגזר הדין. זאת בראש ובראשונה משום העבירה החמורה אשר שומה על בתי המשפט לשרשה ולהעניש במלוא החומרה את העובר אותה. בנוסף לכן, דומני כי מסוכנותה של התנהגות המערער מדברת בעד עצמה, במיוחד על רקע הרשעותיו הקודמות, 30 במספר, וביניהן עבירות בטיחותיות רבות.